אלצהיימר היא מחלה ניוונית פרוגרסיבית של המח. מוחנו מורכב מאינספור תאי עצב המקושרים זה בזה בקשרים רבים. הפעילות החשמלית המתקיימת בתאים וביניהם היא זו שמאפשרת לנו לנוע, לפעול, להשתמש בחושים, לחשוב, לזכור- ובעצם לעשות הכל.
מסיבות לא לגמרי ידועות, אצל חלק מהאנשים מתחיל תהליך של פגיעה בתאי העצב הללו, והם מתחילים למות. בניגוד לתאים אחרים בגוף, שיודעים להתחדש כאשר הם נפגעים, תאי עצב אינם מתחדשים, וכך נוצרת פגיעה הולכת וגדלה במח, ובתפקודים אותם הוא מאפשר.
מחלת האלצהיימר מתבטאת בשלביה הראשונים בבלבול ופגיעה בזיכרון. החולים מתחילים לעשות דברים קצת מוזרים, לשכוח איפה הניחו דברים, לשכוח פגישות, לחזור על אותן מטלות מספר פעמים וכד'. אחר כך, הבלבול מתבטא גם בדיבור – מילים בורחות מהזיכרון, רצף הדיבור נפגע, וגם התוכן הופך לעיתים לביזארי או לא הגיוני.
בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, נפגעת יכולתו של החולה להיות עצמאי ולדאוג לעצמו. הבלבול גובר, החולים לא מזהים אנשים מוכרים, הם אינם מצליחים ליצור זיכרונות חדשים ונתקעים בזיכרונות מהעבר, לעיתים העבר הרחוק.
הם לא מטפלים בעצמם, לא זוכרים לקחת את התרופות ולהכין לעצמם אוכל. בנוסף על כך, חולי האלצהיימר משתנים גם באישיותם – הם נעשים רגזנים, חסרי סבלנות, ולעיתים גם פרנואידים. הם חושבים שהמטפלים בהם רוצים לפגוע בהם, ולכן עשויים לברוח.
הם לא מוצאים את דרכם חזרה, ונמצאים בסיכון כשהם הולכים לאיבוד, ואינם יודעים להתנהל בזהירות בחוץ (למשל בחציית כביש). בסופו של דבר, המחלה מובילה לאובדן כל היכולות והכישורים, ולמוות.
טיפול באלצהיימר
מכיוון שהפגיעה באלצהיימר היא בתאי מח שאינם מתחדשים, למעשה מדובר בפגיעה בלתי הפיכה, ובמחלה חשוכת מרפא. ויחד עם זאת, רופאים מדגישים את חשיבותו של הזיהוי המקודם, משום שהרפואה המודרנית יכולה לנסות לעכב כמה שיותר את התפתחות המחלה, ובכך לאפשר לחולים זמן נוסף של איכות חיים, וגם זמן להתארגנות לקראת אובדן היכולת לקבל החלטות צלולות (למשל- לקבוע היכן יגורו, מי יטפל בהם, לכתוב צוואה וכד').
אלצהיימר פוגע בתאים המייצרים את הנוירוטרנסמיטר אצטיל-כולין, ולכן הטיפול במחלה כולל שימוש בתרופות שמעלות את כמות נוירוטרנסמיטר זה במח.
התרופות החדישות ביותר פועלות על ידי עיכוב של אצטיל-כולין- אסטרז, שהוא האנזים שתפקידו לפרק את האצטיל- כולין, ובכך נוצרת עליה בכמותו במח. התרופות עוזרות בשמירה על יכולות קוגניטיביות של חשיבה וזיכרון, והן יעילות במיוחד בשנתיים הראשונות של המחלה.
כאמור, התרופות אינן מונעות את המחלה או מטפלות בנזק שכבר נוצר, אך הן מעכבות את התפתחותה. עם זאת, לתרופות אלה יש גם תופעות לוואי, שעשויות להקשות את חייהם של החולים. תופעות הלוואי כוללות בחילות והקאות, הפרעות במערכת העיכול (כגון עצירות או שלשולים), והזעת יתר.
אלצהיימר וקנאביס רפואי
תאי המח אינם מרגישים כאב, אך חולי אלצהיימר סובלים מאוד ממחלתם. הכאב הוא גם פיזי, משום שהפגיעות המצטברות גורמות להחלשות של הגוף, תשישות, קשיות של השרירים וקשיי תפקוד פיזיים.
בנוסף, קיים הכאב הנפשי, במיוחד בשלבים הראשונים של המחלה, כאשר האדם עוד מבין מה קורה לו ומה הדרך הצפוייה לו. עליו להיפרד מאנשים ולדעת שהם הולכים לטפל בו, בעוד הוא האמיתי כבר לא יהיה. כמו כן, מתמודדים החולים גם עם תופעות הלוואי של הטיפולים התרופתיים.
בשנים האחרונות, יותר ויותר רופאים מכירים בתועלתה של המריחואנה הרפואית בשיפור איכות חייהם של חולי האלצהיימר. גם משרד הבריאות מכיר בכך, ומאפשר לחולי אלצהיימר טיפול זה.
ראשית, המריחואנה מפחיתה את כאבם של החולים, ופותרת את מרבית תופעות הלוואי הכרוכות בנטילת התרופות. המריחואנה מכחידה בדרך כלל את תחושת הבחילה, היא משפרת את התיאבון (רבים מחולי האלצהיימר מסרבים לאכול, ולעיתים קרובות אפילו מוזנים בזונדה), ומשפרת את תהליכי העיכול. המריחואנה מרפה את השרירים ובכך מאפשרת יותר פעילות ותנועתיות.
בנוסף על כך, מריחואנה משפרת את מצב הרוח, ומרככת את האופי הקשה שהמחלה יוצרת בקרב החולים. חולים המשתמשים בקנביס רפואי רגועים יותר, מאפשרים לצוות המטפל בהם ולקרובי משפחתם לטפל בהם ובכך לשפר את תחושותיהם ואת איכות חייהם. במובן זה, הקנביס עוזר גם לבני המשפחה של החולים מתמודדים עם פחות עוינות ופרנואידיות, וכך משימתם הופכת לנסבלת יותר.